דילוג לתוכן הראשי

האם אפשר לשנות הרגלים מבלי להסתמך רק על כוח רצון?

 

אז מה באמת עומד בנינו לבין הגירסא הטובה והבריאה ביותר של עצמנו?


חשבתם פעם למה כל-כך קשה  לנו לשנות הרגלים? ולמה, גם כשאנחנו סוף-סוף מצליחים,  אנחנו נוטים לחזור, לא פעם, להרגלים הישנים שלנו? 

כי בואו נודה בזה. בכל מה שקשור בהרגלי בריאות והרגלי תזונה בפרט, מחסור בידע הוא כנראה לא מקור הבעיה שלנו.

ולא. כנראה שאנחנו לא באמת מופתעים כשהרופא או האחות "נוזפים" בנו משום שלא הקפדנו לקחת את הטיפול שרשמו לנו, או בשל תוצאות בדיקות הדם האחרונות, שאולי "מסגירות" לפחות כמה מהבחירות הקולינריות שלנו מהתקופה האחרונה...

כי את ההרצאות שלהם, אנחנו מכירים כל-כך טוב, שאנחנו יכולים להעביר אותן בעצמנו ב- TED'x ואפילו בלי מצגת. 


הרי זה ברור שעדיפה ארוחה מזינה על פני חצי מגש פיצה, ושמועיל יותר לעשות הליכה מאשר להישאר בבית ולהמשיך לאכול מול הטלוויזיה. ואפילו על סוכר מוסף, ערכי נתרן ומונוסודיום גלוטומאט כבר שמענו. וכן, זה כבר מזמן לא חדש, כי כל ילד יודע שהם ממכרים לא פחות מסמים.

אגב, לא רק על תזונה כבר למדנו, כי אנחנו 'ספצים' גם בכל מה שבריא ו'עדיף' לנו בעוד המון תחומים אחרים. יודעים שמומלץ לישון שנת לילה של לפחות 7 שעות, שכדאי להיזהר מהשמש, לא לעשן, להימנע משתיית אלכוהול מופרזת, להפחית זמן מול מסכים ושאפילו לא יזיק אם נשמע קצת פחות חדשות.



בתמונה : תפוח אדמה כורסאתי מזן מוכר 

החטא ועונשו. 

אז אם זה כל-כך ברור ואנחנו מבינים, כמעט תמיד, מה יותר בריא לנו,

מה בתכל'ס עוצר אותנו? מה הדבר שגורם לנו 'ליפול'? 

אחרת, למה שנפזול למדף החטיפים בסופר בדיוק כשהתחלנו דיאטה, או שנוותר לעצמנו ברגע האחרון ולא נצא לעשות הליכה. 

חייב להיות משהו שגורם לנו להמשיך לצפות בנטפליקס עד אמצע הלילה לפני יום עבודה, או לשתות קצת יותר מידי אלכוהול במסיבה לא מוצלחת.

זה פשוט לא יתכן שאנחנו לא באמת רוצים את ההכי טוב בעולם בשבילנו.  הרי, אנחנו אוהבים את עצמנו, אז למה שנחבל לעצמנו בבריאות?

מה? זה כל-כך קשה לבחור באופציה הבריאה?!

סלט- זה לא טעים?! לישון- זה לא כיף?! לצאת להתאוורר- זה עונש?!

אתם צודקים! זה הזוי! ויש כאן סתירה רצינית. 

זה בדיוק מה שהטריד אותי במשך תקופה ארוכה, ולכן, מתוך ההבנה שזאת יכולה להיות באמת רק אשמתנו, החלטתי לצאת למסע ולחפש את האשמים האמיתיים.


בתמונה : אני רגע לפני שהבנתי למה הכנסתי את עצמי (אילוסטרציה)

הנאשם מספר אחת.

המוח.

הממזר החמקמק הזה, יעשה הכל כדי לעזור לנו לברוח מכל סיטואציה לא נעימה. וכך, בכל פעם שרמת המתח בגוף שלנו עולה, המוח מזהה את הסכנה הפוטנציאלית ומיד נחלץ לעזרתנו. והמוח יעשה הכל כדי לעזור לנו לשרוד.

ברגע שמצאנו משהו שמרגיע את המתח (לרוב מדובר במתח סמוי- מוזמנים לכתבה בבלוג על המתח סמוי), הגוף שלנו נרגע, אנחנו נושמים לרווחה, והמוח לומד כי טוב. 

ומכיוון שהמוח שלנו שואף לשמור מקסימום אנרגיה לכל לפעילות חיונית אחרת, הוא יודע ליצור קשרים עיצביים שיעזרו לנו להגיע במהירות ובאוטומטיות אל אותה תחושת רוגע בפעם הבאה שבה נחוש תחושת לחץ דומה.

באופן הזה אגב, בשל תחושת מתח שחווינו בגוף שלנו מתישהו מזמן ולא הצלחנו לפתור אותה בדרך בריאה באותה נקודה, נוצר לו איזה הרגל חדש וכנראה שגם לא מודע במיוחד. 

הבעיה היא, שברגע שההרגלים האלה נוצרים, בין היתר, בשל הקשרים החזקים שנוצרו בין הנוירונים, אז גם קשה מאוד לפרק אותם ולשבור את ההרגל, רק משום שהחלטנו פתאום שהוא כבר לא משרת אותנו.


הנאשם מספר שתיים.

האגו.

ולא, אני לא מתכוונת רק לבריון הקטן הזה שיושב לכולנו בפנים ונוטה לכעוס ולהתעצבן כשמנסים לפגוע בנו...

אלה על אגו במובן הרחב. וכדי שנבין, אני רוצה שנסתכל על אגו כמו על גבול שמפריד בנינו לבין כל שאר העולם שמסביב.

מצד אחד של הגבול, נמצא את האמונות, המנהגים וההרגלים שלנו, את האופן שבו אנחנו מבנים אסתטיקה, מוסר, נורמות וצדק, את תפיסת העצמי שלנו וגם את האופן שבו אנחנו חושבים שאנחנו נתפסים בעיני אחרים. 

ומהצד השני של הגבול, נמצא את כל מה שמנוגד לכך, או ששונה מאיתנו, כמו למשל; דעות, דתות ואמונות ששונות משלנו, דפוסי התנהגות והרגלים השונים משלנו, נורמות התנהגות אחרות ועוד...

ואיך כל זה קשור להרגלי בריאות, אם וודאי שואלים?

התשובה היא- שאנחנו נוטים להזדהות עם הדברים שאנחנו עושים. וככל שאנחנו 'מתמידים' בביצוע פעולה מסוימת, לאורך זמן, אנחנו הופכים להיות מזוהים איתה ברמה עמוקה יותר. 

לכן, אפשר לומר, שכל פעולה שנעשת באופן קבוע, הופכת להיות, בסופו של דבר, לחלק ממשי ממי שאנחנו. חלק מהאגו.

כך, בכל פעם שננסה לעשות משהו שונה, שמאיים  להזיז או לטשטש את הגבול הזה, האגו יחוש סכנה קיומית והוא יעשה הכל כדי 'להוריד' אותנו מהרעיון. מהסיבה הזאת, לפעמים עצם המחשבה על שינוי, כבר  גורמת לנו להתכווץ. רמת הסטרס בגוף עולה, המוח שלנו חש שהוא בסכנה, והינה, הוא מחפש עברנו כל דרך לצאת מהמצב.


גזר הדין

אז מצאנו את האשמים, ומה הלאה?
זה לא בדיוק אפשרי לשים את השניים אלה מאחורי סורג ובריח...
חייבת להיות דרך מתישה פחות לשנות הרגלים, בלי כל הסבל, הכאב, הלחץ, האנרגיה והשימוש בטונות של כח הרצון.
גם אני הבנתי את זה בשלב מסוים. ואחרי אין ספור ניסיונות לשנות הרגלים סביב מסע הריפוי האישי שלי, החלטתי שאני לא נחה עד שאני מוצאת את הפרצה בחוק האכזרי הזה. 
לשמחתי, לפני כמה שנים מצאתי אותה ואני עוד יותר שמחה לספר לכם שמאז החיים שלי השתנו לטובה, ואפילו מקצה לקצה. הצלחתי לסגל לעצמי אורח חיים בריא ומאוזן עם ההרגלים טובים שהולכים איתי עד היום.
אז, מה הפרצה, אתם בטח שואלים?
הפרצה- היא בסך הכל, שימוש מוסכל ביכולת הדמיון. 
אם קראת אם הבלוג שלי על הדמיון, וודאי כבר למדתם שהמוח שלנו לא באמת יודע להבדיל בין דמיון למציאות (ואם עוד לא קראתם, אז קדימה, לכו ותקראו!).
מחקרי מוח מלמדים אותנו שכאשר אנחנו מדמיינים סיטואציה מסוימת, מופעלים במוח בדיוק אותם אזורים, המופעלים כאשר אנחנו חווים את הסיטואציה הזאת במציאות. ומאחר, וכל פעולה שנבצע לאורך זמן, תלמד ע"י המוח ותאומץ ע"י האגו, כך גם פעולת הדמיון.
ככל שנדמיין את עצמנו בסיטואציה מסוימת יותר פעמים, היא תהפוך, מהר יותר לחלק חדש וטבעי ממי שאנחנו. לכן, כאשר ננסה לעשות את הפעולה הזאת גם בעולם האמיתי, המוח והאגו שלנו יזוזו לנו מהדרך, ונוכל לשנות, סוף-סוף, את ההרגלים שעומדים ביננו לבין התוצאות שאנחנו כל-כך מייחלים להן.


      
תזכורת: לדמיון שלנו איך באמת גבולות, נווטו אותו לאן שרק תרצו

אז מה עושים?

בעיקר לא לרצים לעשות שינויים דרסטיים בכוח וללא הכנה מנטאלית מוקדמת. כי גם אם אנחנו מרגישים שהשינוי ממש בוער בנו ואנחנו  חייבים להפסיק לעשן, לשפר הרגלי את התזונה, להתחיל לעשות פעילות גופנית או לעשות כל שינוי התנהוגתי או מחשבתי אחר, יכול להיות שאנחנו עדין לא בשלים לחלוטין לשינוי.
אז איך נדע? 
נסו לחשוב לכמה רגעים על השינוי ועל ההשלכות האפשריות שלו ועל כל תחומי החיים. אם כבר בשלב הזה אתם מרגישים את המתח בגוף עולה - ככל הנראה מדובר בסימן המצביע על כך שההרגל מושרש אצלכם באופן עמוק ואתם עדיין לא בשלים לשינוי. 
אם עברתם את הטסט הזה בשלום, יופי. בשלב השני, אני מציעה שתנסו לעשות פעולה הקשורה בשינוי עצמו (וותרו על סיגריה אחת, נסו לא לאכול קינוח הערב, צאו למכון כושר וכו'...). אם אתם מרגשים טוב, תמשיכו, אך השראו ערים לסימני סטרס שעלולים להופיע גם בשלב מאוחר יותר.
במידה ואתם מרגישים את הלחץ מופיע תוך כדי תכנון הפעולה או  תוך כדי הניסיון הראשון, אני ממליצה לכם להימנע מנזקי הסטרס והסבל שעלולים להיות מעורבים בתהליך שינוי מאולץ שכזה. 
כן, לפעמים כדי לעצור הכל ולהתחיל מחדש חזקים וממוקדים יותר. 
קחו דף ועט ונסו לבנות לעצמכם בראש תמונה (כמה שיותר מדוייקת) שלכם לאחר השינוי ורשמו את הדברים. 
טיפ: נסו לחשוב על איך אתם נראים, מדברים, מרגישים, חושבים ומתנהגים לאחר השינוי. רשמו את הדברים ובחרו זמן קבוע בכל יום להסתכל על הדף שלכם ולהריץ שוב את התמונות שוב ושוב בדמיון. נסו לעשות זאת במשך שבוע אחד לפחות לפני שאתם נגשים שוב לשינוי בפועל.
להנחיות מפורטות יותר, אני ממליצה שתחפשו את הסרטונים שלנו בנושא שינוי הרגלים בעמוד הפייסבוק או האינסטגרם של הקליניקה.

לכל שאלה, התייעצות, או הכוונה נוספת, אתם מוזמנים לפנות אלינו ישירות בטלפון או דרך הוואטסאפ של הקליניקה.



דרכים ליצירת קשר:
במייל : mind2toe@gmail.com
בטלפון או בוואטסאפ : 0545701376
דרך עמוד האינסטגרם: mind2toe_holistic_reflexology@
דרך עמוד הפייסבוק:  www.facebook.com/mind2toe

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם יש קשר בין תרגול הכרת תודה לצרכנות יתר?

  תרגול הכרת תודה.  איך מתרגלים הכרת תודה?  והאם התרגול הזה שווה את הזמן היקר שלנו? אתחיל ואומר, שעד לפני כמה שנים , לא היה לי מושג שתרגול כזה בכלל קיים ובפעם הראשונה ששמעתי עליו, אני חייבת להודות, שגם אני הרמתי גבה. עד לאותו שיעור יוגה, "תודה", הייתה בשבילי בעיקר כלל נימוס בסיסי, משהו שהתרגלתי לומר כשעוזרים לי, מחמיאים לי על משהו או נותנים מתנה, גם אם אני לא מתלהבת במיוחד. המנחה, סיפרה  על תרגול הכרת התודה שלה והזמינה אותנו, תוך כדי השיעור לחשוב על דברים שהינו רוצים להודות עליהם. אני זוכרת שאנשים מסביבי נראו ממש בעניין, אבל אני דווקא  התקשיתי.  משהו בתרגול הזה, הרגיש לי לא טבעי, המח שלי סרב לשתף פעולה והתחושה בגוף לא היתה נוחה במיוחד . כמה שנים אחר כך, כשכבר הייתי עמוק בתוך מסע השיפור העצמי שלי, החלטתי לתת לתרגול הזה נסיון נוסף והיום אני מודה על כך. במקרה שלי, פעם שניה גלידה והבלוג הזה הוא הזדמנות לחלוק איתכם כמה מהתובנות שהגעתי אליהם. מודעות זה תמיד השלב הראשון   גם אתם מרגישים לפעמים , שרק אם תשיגו , את העוד משהו הזה , רק אז , תוכלו להרשות לעצמכם להיות באמת מאושרים?   כנרא

איך ניתן להתמודד עם לחץ כרוני? מה זה לחץ סמוי ואיפה בדיוק הוא מסתתר?!

   אותיות מופיעות על הקיר, אני הלחץ (הסמוי), נעים להכיר. תמיד ידעתי שאני מתמודדת מעולה עם לחץ, ויותר מזה, הייתי בטוחה שהוא מוציא ממני את ההכי טוב שלי.  לא חששתי מאחריות או מעומס, פשוט סימנתי ✔ על רשימות "To Do" שאף פעם לא נגמרו, מבלי לחשוב יותר מידי. עבדתי לפחות 3 ימים בשבוע  תוך כדי לימודי התואר הראשון העמוסים שלי, ומיד בסיומם בחרתי להיות אחות  טיפול נמרץ ולעבוד בבית חולים סביב השעון.   המשכתי ללמוד כמעט בלי הפסקה. קורסים מקצועיים והשתלמויות, ממש ברצף, ותוך 4 שנים,  כבר נרשמתי ל תואר השני שלי. זמן פנוי, אתם וודאי מבינים שלא ממש היה לי. ובכל זאת, איכשהו בין לבין, מצאתי זמן גם לחברים, לספורט מכמה סוגים, למוזיקה, לבישול, לקריאה ולעוד תחביבים. הרגשתי שאני ממש חייבת לעשות את הכל ולא הייתי מוכנה לוותר לעצמי מתוך עקרון,  גם אם זה היה בשעות - לא שעות . הייתי בטוחה, שככל שאספיק לעשות יותר דברים, אחווה יותר חוויות, וכתוצאה מכך, אקבל משמעות ואהיה יותר מאושרת.  ואם היו עוד כמה שעות בכל יממה, הייתי אולי מספיקה גם לנוח.  במבט לאחור, זאת לא הייתה תקופה מאושרת במיוחד בחיי. אני זוכרת שהייתי