אז מה באמת עומד בנינו לבין הגירסא הטובה והבריאה ביותר של עצמנו?
חשבתם פעם למה כל-כך קשה לנו לשנות הרגלים? ולמה, גם כשאנחנו סוף-סוף מצליחים, אנחנו נוטים לחזור, לא פעם, להרגלים הישנים שלנו?
כי בואו נודה בזה. בכל מה שקשור בהרגלי בריאות והרגלי תזונה בפרט, מחסור בידע הוא כנראה לא מקור הבעיה שלנו.
ולא. כנראה שאנחנו לא באמת מופתעים כשהרופא או האחות "נוזפים" בנו משום שלא הקפדנו לקחת את הטיפול שרשמו לנו, או בשל תוצאות בדיקות הדם האחרונות, שאולי "מסגירות" לפחות כמה מהבחירות הקולינריות שלנו מהתקופה האחרונה...
כי את ההרצאות שלהם, אנחנו מכירים כל-כך טוב, שאנחנו יכולים להעביר אותן בעצמנו ב- TED'x ואפילו בלי מצגת.
הרי זה ברור שעדיפה ארוחה מזינה על פני חצי מגש פיצה, ושמועיל יותר לעשות הליכה מאשר להישאר בבית ולהמשיך לאכול מול הטלוויזיה. ואפילו על סוכר מוסף, ערכי נתרן ומונוסודיום גלוטומאט כבר שמענו. וכן, זה כבר מזמן לא חדש, כי כל ילד יודע שהם ממכרים לא פחות מסמים.
אגב, לא רק על תזונה כבר למדנו, כי אנחנו 'ספצים' גם בכל מה שבריא ו'עדיף' לנו בעוד המון תחומים אחרים. יודעים שמומלץ לישון שנת לילה של לפחות 7 שעות, שכדאי להיזהר מהשמש, לא לעשן, להימנע משתיית אלכוהול מופרזת, להפחית זמן מול מסכים ושאפילו לא יזיק אם נשמע קצת פחות חדשות.
בתמונה : תפוח אדמה כורסאתי מזן מוכר |
החטא ועונשו.
אז אם זה כל-כך ברור ואנחנו מבינים, כמעט תמיד, מה יותר בריא לנו,
מה בתכל'ס עוצר אותנו? מה הדבר שגורם לנו 'ליפול'?
אחרת, למה שנפזול למדף החטיפים בסופר בדיוק כשהתחלנו דיאטה, או שנוותר לעצמנו ברגע האחרון ולא נצא לעשות הליכה.
חייב להיות משהו שגורם לנו להמשיך לצפות בנטפליקס עד אמצע הלילה לפני יום עבודה, או לשתות קצת יותר מידי אלכוהול במסיבה לא מוצלחת.
זה פשוט לא יתכן שאנחנו לא באמת רוצים את ההכי טוב בעולם בשבילנו. הרי, אנחנו אוהבים את עצמנו, אז למה שנחבל לעצמנו בבריאות?
מה? זה כל-כך קשה לבחור באופציה הבריאה?!
סלט- זה לא טעים?! לישון- זה לא כיף?! לצאת להתאוורר- זה עונש?!
אתם צודקים! זה הזוי! ויש כאן סתירה רצינית.
זה בדיוק מה שהטריד אותי במשך תקופה ארוכה, ולכן, מתוך ההבנה שזאת יכולה להיות באמת רק אשמתנו, החלטתי לצאת למסע ולחפש את האשמים האמיתיים.
בתמונה : אני רגע לפני שהבנתי למה הכנסתי את עצמי (אילוסטרציה) |
הנאשם מספר אחת.
המוח.
הממזר החמקמק הזה, יעשה הכל כדי לעזור לנו לברוח מכל סיטואציה לא נעימה. וכך, בכל פעם שרמת המתח בגוף שלנו עולה, המוח מזהה את הסכנה הפוטנציאלית ומיד נחלץ לעזרתנו. והמוח יעשה הכל כדי לעזור לנו לשרוד.
ברגע שמצאנו משהו שמרגיע את המתח (לרוב מדובר במתח סמוי- מוזמנים לכתבה בבלוג על המתח סמוי), הגוף שלנו נרגע, אנחנו נושמים לרווחה, והמוח לומד כי טוב.
ומכיוון שהמוח שלנו שואף לשמור מקסימום אנרגיה לכל לפעילות חיונית אחרת, הוא יודע ליצור קשרים עיצביים שיעזרו לנו להגיע במהירות ובאוטומטיות אל אותה תחושת רוגע בפעם הבאה שבה נחוש תחושת לחץ דומה.
באופן הזה אגב, בשל תחושת מתח שחווינו בגוף שלנו מתישהו מזמן ולא הצלחנו לפתור אותה בדרך בריאה באותה נקודה, נוצר לו איזה הרגל חדש וכנראה שגם לא מודע במיוחד.
הבעיה היא, שברגע שההרגלים האלה נוצרים, בין היתר, בשל הקשרים החזקים שנוצרו בין הנוירונים, אז גם קשה מאוד לפרק אותם ולשבור את ההרגל, רק משום שהחלטנו פתאום שהוא כבר לא משרת אותנו.
הנאשם מספר שתיים.
האגו.
ולא, אני לא מתכוונת רק לבריון הקטן הזה שיושב לכולנו בפנים ונוטה לכעוס ולהתעצבן כשמנסים לפגוע בנו...
אלה על אגו במובן הרחב. וכדי שנבין, אני רוצה שנסתכל על אגו כמו על גבול שמפריד בנינו לבין כל שאר העולם שמסביב.
מצד אחד של הגבול, נמצא את האמונות, המנהגים וההרגלים שלנו, את האופן שבו אנחנו מבנים אסתטיקה, מוסר, נורמות וצדק, את תפיסת העצמי שלנו וגם את האופן שבו אנחנו חושבים שאנחנו נתפסים בעיני אחרים.
ומהצד השני של הגבול, נמצא את כל מה שמנוגד לכך, או ששונה מאיתנו, כמו למשל; דעות, דתות ואמונות ששונות משלנו, דפוסי התנהגות והרגלים השונים משלנו, נורמות התנהגות אחרות ועוד...
ואיך כל זה קשור להרגלי בריאות, אם וודאי שואלים?
התשובה היא- שאנחנו נוטים להזדהות עם הדברים שאנחנו עושים. וככל שאנחנו 'מתמידים' בביצוע פעולה מסוימת, לאורך זמן, אנחנו הופכים להיות מזוהים איתה ברמה עמוקה יותר.
לכן, אפשר לומר, שכל פעולה שנעשת באופן קבוע, הופכת להיות, בסופו של דבר, לחלק ממשי ממי שאנחנו. חלק מהאגו.
כך, בכל פעם שננסה לעשות משהו שונה, שמאיים להזיז או לטשטש את הגבול הזה, האגו יחוש סכנה קיומית והוא יעשה הכל כדי 'להוריד' אותנו מהרעיון. מהסיבה הזאת, לפעמים עצם המחשבה על שינוי, כבר גורמת לנו להתכווץ. רמת הסטרס בגוף עולה, המוח שלנו חש שהוא בסכנה, והינה, הוא מחפש עברנו כל דרך לצאת מהמצב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה