דילוג לתוכן הראשי

האם יש קשר בין תרגול הכרת תודה לצרכנות יתר?

 

תרגול הכרת תודה.

 איך מתרגלים הכרת תודה? 

והאם התרגול הזה שווה את הזמן היקר שלנו?


אתחיל ואומר, שעד לפני כמה שנים, לא היה לי מושג שתרגול כזה בכלל קיים ובפעם הראשונה ששמעתי עליו, אני חייבת להודות, שגם אני הרמתי גבה. עד לאותו שיעור יוגה, "תודה", הייתה בשבילי בעיקר כלל נימוס בסיסי, משהו שהתרגלתי לומר כשעוזרים לי, מחמיאים לי על משהו או נותנים מתנה, גם אם אני לא מתלהבת במיוחד.

המנחה, סיפרה  על תרגול הכרת התודה שלה והזמינה אותנו, תוך כדי השיעור לחשוב על דברים שהינו רוצים להודות עליהם. אני זוכרת שאנשים מסביבי נראו ממש בעניין, אבל אני דווקא התקשיתי. משהו בתרגול הזה, הרגיש לי לא טבעי, המח שלי סרב לשתף פעולה והתחושה בגוף לא היתה נוחה במיוחד. כמה שנים אחר כך, כשכבר הייתי עמוק בתוך מסע השיפור העצמי שלי, החלטתי לתת לתרגול הזה נסיון נוסף והיום אני מודה על כך.

במקרה שלי, פעם שניה גלידה והבלוג הזה הוא הזדמנות לחלוק איתכם כמה מהתובנות שהגעתי אליהם.


מודעות זה תמיד השלב הראשון

 

גם אתם מרגישים לפעמים, שרק אם תשיגו, את העוד משהו הזה, רק אז, תוכלו להרשות לעצמכם להיות באמת מאושרים? כנראה שאתם לא לבד... אבל אם תחשבו על זה לרגע לעומק, יש מצב שתצטרכו להודות, שלרוב, גם כשאתם סוף-סוף משגים לעצמכם את הרכב או את הטלפון החדש הזה שכל כך רציתם, התחושה הנעימה הזאת, שאתם כל כך רוצים, לא נשארת אתכם ליותר משבוע או שבועיים. יש לנו את הנטייה להינעל מהר מאוד על הדבר הבא ואיכשהו, זה תמיד ברור לנו, שאנחנו ממש, אבל ממש חייבים אותו וכמה שיותר מהר.

 

אז מה בעצם קורה כאן?

 

תמיד אהבתי לצפות בתוכניות טיולים ובכל פעם שהראו צילומים מהמזרח הרחוק, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות שאנשים שחיים בעוני, ולפעמים גם בעוני מחפיר, מחייכים למצלמות עם ברק בעיניים שאני יכולה רק לחלום עליו? הם תמיד נראו לי כאלה מאושרים, כאילו שלא חסר להם דבר. מה הסוד שלהם?, חשבתי לעצמי,  בתכלס, מה כבר יכול להיות להם, שאין לי?

לא הייתה לי תשובה חד משמעית אז, הנחתי כשנראה שמדובר בעניין תרבותי ולבחורה מערבית שכמוני, יהיה קשה להבין. נותרתי עם לא מעט סימני שאלה.

לפני כמה שנים, שמעתי הרצאה מרתקת על "אושר" והוצגו בה שתי תאוריות ששפכו לא מעט אור על הסוגיה הזאת.

הראשונה שבהן, נקראת "אדפטציה הדונית". מה שהמושג המפוצץ הזה בעצם אומר, זה שהתודעה שלנו שואפת לשמור על רמת אושר קבועה שאנחנו מזוהים איתה, וזאת, למרות העליות והמורדות של החיים.

התאוריה השנייהמדברת על "דה- סנטיסיזציה הדונית", שזאת בעצם, הירידה שקוראת עם הזמן, בעוצמת התגובה לגירוי שגורם לנו הנאה. זה אומר, שאנחנו מסתגלים לדברים שעושים לנו טוב, ואם הזמן, כשהם כבר לא גורמים לנו לאותה ההנאה, אנחנו מתחלים לחפש גירוי אחר, או גירוי חזק יותר, שיעזור לנו להשיג שוב את אותה התחושה.

תחשבו למשל, על הפעם הראשונה שיצאתם לטיול שנתי עם לינה. אולי אז, בכיתה י', לילה בהוסטל על מיטת קומותיים, הרחק מההורים, היה הדבר שחיכיתם לו כל השנה, אבל אני לא אתפלא, אם היום, "חופשה" שכזאת, כבר לא תראה לכם כל- כך אטרקטיבית. תחשבו גם על הרכב הראשון שלכם, רוב הסיכויים שהוא היה סוג של גרוטאה, אבל בנקודת הזמן ההיא, הוא כנראה היה בשבילכם כרכרה מפוארת.

העקרונות האלה תקפים גם לגבי דברים שאינם חומריים, קחו לדוגמה, ירידה במשקל, או עליה במסת שריר אצל מתאמנים. כאשר אנחנו משגים את התוצאות ששאפנו אליהם, אנחנו מרגישים מעולה, אבל לאחר תקופה מסוימת, בה הצלחנו לשמור על התוצאות, אנחנו מחילים להסתגל למצב החדש, יש לנו את הנטיה לקחת אותו כמובן מאליו ולהציב בפנינו את היעד הבא. דוגמה נוספת, היא התחלה של מערכת יחסים, גם כאן, החיזורים הראשונים יכולים לעורר התרגשות גדולה, אך ככל שאנחנו מתרגלים לעבודה שיש לנו פארטנר חדש, תחושת האופריה מתחילה לרדת, עד שתשומת הלב שלנו מתפנה להבחין גם בחסרונות של בן הזוג ומערכת היחסים.

          

בתמונה: גוש חמידות מהרשת
בתמונה: גוש חמידות מהרשת. פרווה, אומנם לא מגינה בפני
 "דה-סנטיסיזיה הדונית", אבל אין ספק שהיא מצטלמת נהדר.


בראי המדע 


מקרים על אושר, מראים שכסף, וההנאות החומריות שבאות איתו, משפרות את רמת האושר שלנו רק עד גבול מסויים וכבר משלב די בסיסי, שבו רוב הצרכים הבסיסיים שלנו מתממשים, רמת האושר שלנו נשארת דומה, גם כאשר ההכנסות שלנו עולות בצורה ניכרת.

אז אם האושר האמיתי לא טמון בכסף וחפצים, וודאי נשיג אותו, ע"י הגשמת מטרות בעלות ערך, כמו למשל  תארים אקדמיים, חתונה, ילדים או אפילו כתיבת ספר?

אז מסתבר שלא בדיוק... המחקר מצביע על כך שרמת האושר שלנו לא משתדרגת משמעותית גם כאשר אנחנו משיגים את כל אלו.  נחווה תחושת סיפוק, בהתאם למידת "האדפטציה ההדונית" שלנו, עד שנעבור תהליך "דה סנטיסיזציה" שיחזיר אותנו שוב לנקודת ההתחלה. השורה התחתונה היא, שאם לא נמצא דרך לשבור את המעגל הזה, נמשיך לחפש אחר תחושת אושר, בדבר הגדול הבא, שגם אותו נחווה במסגרת מה שאנחנו כבר יודעים על עצמנו ועל היכולת שלנו להיות מאושרים, מקסימום בכמה שינויים קלים.


או-קיי, אז למה אנחנו עושים את זה?


1. כי מנצלים את החולשות שלנו- התרבות המערבית מקדשת צריכה בכל מחיר. מבלי שנשים לב, מטפטפים לנו מהבוקר עד לילה, תחת כל וואב- פייג'  רענן, שיש עוד משהו שחסר לנו ורק אם נקנה אותו, רק אז, יהיה לנו טוב. זה ידוע שהיום כבר לא מפרסמים לנו סתם ושמהצד השני המסך, יש מערך שלם שלומד אותנו, על כל הצרכים, הרצונות והחולשות שלנו והכל כדי להציג בפנינו פיתוים שיהיה לנו קשה מאוד לעמוד בפניהם. באופן הזה, בעצם מחנכים אותנו להתמקד בחצי הכוס הריקה. הריי, אם נלמד להסתכל על החצי השני של הכוס, כנראה שנגלה שכבר יש לנו כמעט את כל מה שאנחנו באמת צריכים. ואז, מי באמת ירווח מזה?


2. כדי להתרחק מכאב- כאב הוא רגש שאנחנו נוטים לתייג כשלילי וזאת מפני שאנחנו לא תמיד יודעים איך להכיל אותו. למה? כי זה קשה וגם דורש לא מעט מודעות ורצון. מה לעשות?! כאן זה לא נפאל ולא תאילנד. פשוט לא מלמדים אז זה בבית הספר. לרוב, נחפש דרך לברוח מכאב ומתחושות לא נעימות אחרות, כמו, צער, בדידות, שעמום או ערך עצמי נמוך. אינטואיבית, נחפש לעצמנו משהו שיסח את דעתנו, ימלא את החלל הריק וייתן לנו תחושת מטרה. אז חלקנו נופלים לסמים וחלקנו 'פשוט', מתמכרים לעבודה, לסוכר, לתשומת לב או לשופינג. כל אחד מוצא את הדרך שלו לברוח.  


3. כדי לשרוד- הההגיון אומר לנו שכסף וחפצים נותנים לנו בטחון אישי (אוכל, קורת גג, בגדים ונעלים) לכן, אנחנו נוטים להתבלבל ולחשוב שאם נשיג לעצמנו יותר, נוציא את עצמנו מכלל סכנה. הפחד הזה מחסור  מניע אותנו לא רק לקנות אלה גם לעשות ככל שביכולתנו כדי להבטיח את עתידנו, הוא מניע אותנו גם ללמוד, לעבוד ולהתקדם, למרות שזה לא תמיד פשוט. 


4. מתוך הרגל- ברגע שמצאנו דרך נעימה שמסיחה את דעתנו מכל תחושה או סיטואציה שאנחנו לא נכונים להתמודד איתה ברגע נתון, רמת הדופמין במח עולה (הדופמין הוא הורמון בעל תפקיד מרכזי במערכת התגלמולים {Reward System} ובמרכז ההנאה). בגדול, מה שהמוח שלנו רוצה, הוא לעזור לנו לשרוד ולכן הוא מחפש כל דרך לברוח ממצבים שעלולים לסכן אותנו. כאשר אנחנו חווים לחץ, פחד או חרדה, מופרשים בגוף הורמונים שמאותתים למח שההשרדות שלנו בסכנה. מכיון שהמח שלנו שואף לשמור מקסימום אנרגיה לכל לפעילות חיונית אחרת, הוא יודע ליצור קשרים שיסעו לו להגיע במהירות ובאוטומטיות אל עבר הפרס או התגמול. באופן הזה, על רגל אחת, נוצרים הרגלים לא מודעים. וברגע שהם נוצרים, בין היתר, גם בשל הקשרים החזקים שנוצרו בין נוירונים,  קשה לשנות אותם גם  כשאנחנו מבינים שהם מזיקים לנו.


יופי ומה עכשיו?  


תראו, תמיד אפשר להצטרף למנזר ולסגור עניין בפעם אחת, אני אף פעם, לא פוסלת שום אפשרות על הסף. אך, בכל זאת,  לפני שאתם עושים מעשה קיצוני, לכל הדעות, אני ממליצה לפחות לנסות את התרגול.
וכן, אני יודעת,  בתאוריה, הכל תמיד נשמע טוב ויפה, אבל במצאות, זה לא הכי קל לגשת לתרגול, שלא תמיד מתיישב עם כל מה שידענו או חשבנו עד כה . לכן, כדי לא לייצר לעצמנו לחץ מיותר, אני ממליצה להתחיל בצעד קטן ולהבין שזה בעיקר עניין של תרגול. היופי בתרגול הכרת תודה, הוא שניתן ללמוד אותו בכל שלב בחיים. הרי, אתם יודעים, החוק אומר, שתמיד יכול להיות יותר גרוע ולכן בדיוק איפה שאתם עומדים  היום, זאת בהכרח נקודת התחלה אידיאלית.


נקודה למחשבה: אז מה אם כסף לא באמת גדל על עצים?

טוב, שכנעת אותי, אז מה עושים בתכלס?


בשבועות הראשונים, אני ממליצה לרשום את הדברים.

מהנסיון שלי כמטפלת, למדתי שלמתרגלים, בדר"כ יותר קל בהתחלה לכתוב את הדברים מאשר לומר אותם. תבחרו לעצכם איזה פנקס חמוד או מחברת ושמרו אותה במקום גלוי לעין, האקט הפשוט הזה, יעזור לכם ליצור את המחויבות הבסיסית לתרגול. בחרו לכם זמן יומי קבוע להקדיש לתרגיל, ואל תלחצו, אני מבטיחה שהוא לא יזגול יותר מ-5 דקות מזמנכם היקר.

אני, באופן אישי, אוהבת לתרגל הכרת תודה, לפני השינה, זאת הזדמנות טובה, להרהר על כל מה שקרה לכם באותו היום, ולשים לב גם לדברים הטובים. המטרה היא לכתוב חמש דברים קטנים או גדולים שאתם יכולים להודות עליהם. זה יכול להיות, על כוס הקפה ששתיתם בבוקר, על חיית המחמד שלכם, על משהו נעים שאמרו לכם היום או פשוט על זה שיש לכם בית שאתם יכולים לישון בו הלילה. 

ככל שתתרגלו יותר, אני מבטיחה שתמצאו יותר ויותר דברים שאתם רוצים להודות עליהם, ומהר מאוד, תוכלו להבחין בכך, שהכרת התודה הזאת ותחושת האושר שמגיעה איתה, מתחילה לזלוג אל מחוץ לגבולות התרגול ומלווה אתכם מממש לכל מקום.

כי האושר האמיתי, הוא לא אי שם בעתיד, אחרי שאולי יום אחד תצליחו לסמן V על וויש ליסט אין סופי. אלה ממש כאן בהווה, עם כל מה שיש ברגע הזה. 


בתמונה: יומן הכרת תודה בורוד עתיק.
מודה שהתלהבתי מכל הקטע הפרוותי הזה :)



נכתב ע"י בלה חיזקיה. מטפלת באמצעות הדמיון, רפלקסולוגית ואחות.

לייעוץ טלפוני ללא עלות או תיאום פגישה, מוזמנים לפנות אלי:
במייל : mind2toe@gmail.com
בטלפון : 0545701376
דרך עמוד האינסטגרם: mind2toe_holistic_reflexology@
דרך עמוד הפייסבוק:  www.facebook.com/mind2toe

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם אפשר לשנות הרגלים מבלי להסתמך רק על כוח רצון?

  אז מה באמת עומד בנינו לבין הגירסא הטובה והבריאה ביותר של עצמנו? חשבתם פעם למה כל-כך קשה  לנו לשנות הרגלים?  ולמה, גם כשאנחנו סוף-סוף מצליחים,  אנחנו נוטים לחזור, לא פעם, להרגלים הישנים שלנו?  כי בואו נודה בזה. בכל מה שקשור בהרגלי בריאות והרגלי תזונה בפרט, מחסור בידע הוא כנראה לא מקור הבעיה שלנו. ולא. כנראה שאנחנו לא באמת מופתעים כשהרופא או האחות "נוזפים" בנו משום שלא הקפדנו לקחת את הטיפול שרשמו לנו, או בשל תוצאות בדיקות הדם האחרונות, שאולי "מסגירות" לפחות כמה מהבחירות הקולינריות שלנו מהתקופה האחרונה... כי את ההרצאות שלהם, אנחנו מכירים  כל-כך טוב, שאנחנו יכולים להעביר אותן בעצמנו ב- TED'x ואפילו בלי מצגת.  הרי זה ברור  שעדיפה ארוחה מזינה על פני חצי מגש פיצה, ושמועיל יותר לעשות הליכה מאשר להישאר בבית ולהמשיך לאכול מול הטלוויזיה. וא פילו על סוכר מוסף, ערכי נתרן ומונוסודיום גלוטומאט כבר שמענו. וכן, זה כבר מזמן לא חדש, כי כל ילד יודע שהם ממכרים לא פחות מסמים. אגב, לא רק על תזונה כבר למדנו, כי אנחנו 'ספצים' גם בכל מה שבריא ו'עדיף' לנו בעוד המון ת

איך ניתן להתמודד עם לחץ כרוני? מה זה לחץ סמוי ואיפה בדיוק הוא מסתתר?!

   אותיות מופיעות על הקיר, אני הלחץ (הסמוי), נעים להכיר. תמיד ידעתי שאני מתמודדת מעולה עם לחץ, ויותר מזה, הייתי בטוחה שהוא מוציא ממני את ההכי טוב שלי.  לא חששתי מאחריות או מעומס, פשוט סימנתי ✔ על רשימות "To Do" שאף פעם לא נגמרו, מבלי לחשוב יותר מידי. עבדתי לפחות 3 ימים בשבוע  תוך כדי לימודי התואר הראשון העמוסים שלי, ומיד בסיומם בחרתי להיות אחות  טיפול נמרץ ולעבוד בבית חולים סביב השעון.   המשכתי ללמוד כמעט בלי הפסקה. קורסים מקצועיים והשתלמויות, ממש ברצף, ותוך 4 שנים,  כבר נרשמתי ל תואר השני שלי. זמן פנוי, אתם וודאי מבינים שלא ממש היה לי. ובכל זאת, איכשהו בין לבין, מצאתי זמן גם לחברים, לספורט מכמה סוגים, למוזיקה, לבישול, לקריאה ולעוד תחביבים. הרגשתי שאני ממש חייבת לעשות את הכל ולא הייתי מוכנה לוותר לעצמי מתוך עקרון,  גם אם זה היה בשעות - לא שעות . הייתי בטוחה, שככל שאספיק לעשות יותר דברים, אחווה יותר חוויות, וכתוצאה מכך, אקבל משמעות ואהיה יותר מאושרת.  ואם היו עוד כמה שעות בכל יממה, הייתי אולי מספיקה גם לנוח.  במבט לאחור, זאת לא הייתה תקופה מאושרת במיוחד בחיי. אני זוכרת שהייתי

דמיון, דמיון מודרך ומה שביניהם

   אז מה תפקיד הדמיון בחיים שלנו ואיך הוא יכול לעזור לנו לשפר אותם ?      איינשטיין אמר פעם שהדמיון חשוב יותר מהידע, ואני אומרת שחשוב שנדע יותר על הדמיון. ולמה בעצם? כי אנחנו משתמשים בו המון, עשרות ואפילו מאות פעמים בכל יום. ובעיקר, כי יש לו כוח עצום והוא נוגע כמעט  בכל דבר שאנחנו עושים. הוא עוזר לנו להיזכר בפרטים מהעבר, לפנטז על העתיד, לחלום חלומות, או סתם להתנתק ולחלום בהקיץ.  הוא משחק תפקיד מרכזי בצורת החשיבה שלנו, בעיבוד אינפורמציה ובזיכרון לטווח קצר וארוך.  הוא מעורב גם  בלמידה, בכתיבה, ביצירה, בקבלת  החלטות ובפתירת בעיות.  והוא מהותי אפילו ליכולת שלנו להתמודד עם רגשות ותחושות גוף. אז איך זה עובד ?                           אנחנו יודעים לחשוב באמצעות תמונות שאנחנו רואים בדמיון. וזאת יכולת שמתפתחת אצלנו עוד לפני שאנחנו לומדים איך בכלל להשתמש בשפה. אפשר לומר, שזאת הדרך שלנו ללמוד על עצמנו ועל העולם כבר מגיל אפס.  ולכן, זאת  יכולת חשובה ממש ברמת ההישרדות שלנו. בזכות התמונות שאנחנו רואים בדמיון, המחשבות שלנו מקבלות 'חיים'. המח יודע לשלוף מהזיכרון 'תמונות מנטאליות