דילוג לתוכן הראשי

איך ניתן להתמודד עם לחץ כרוני? מה זה לחץ סמוי ואיפה בדיוק הוא מסתתר?!

  

אותיות מופיעות על הקיר, אני הלחץ (הסמוי), נעים להכיר.


תמיד ידעתי שאני מתמודדת מעולה עם לחץ, ויותר מזה, הייתי בטוחה שהוא מוציא ממני את ההכי טוב שלי. לא חששתי מאחריות או מעומס, פשוט סימנתי ✔ על רשימות "To Do" שאף פעם לא נגמרו, מבלי לחשוב יותר מידי.
עבדתי לפחות 3 ימים בשבוע תוך כדי לימודי התואר הראשון העמוסים שלי, ומיד בסיומם בחרתי להיות אחות טיפול נמרץ ולעבוד בבית חולים סביב השעון.  
המשכתי ללמוד כמעט בלי הפסקה. קורסים מקצועיים והשתלמויות, ממש ברצף, ותוך 4 שנים, כבר נרשמתי לתואר השני שלי.
זמן פנוי, אתם וודאי מבינים שלא ממש היה לי. ובכל זאת, איכשהו בין לבין, מצאתי זמן גם לחברים, לספורט מכמה סוגים, למוזיקה, לבישול, לקריאה ולעוד תחביבים.
הרגשתי שאני ממש חייבת לעשות את הכל ולא הייתי מוכנה לוותר לעצמי מתוך עקרון, גם אם זה היה בשעות - לא שעות.
הייתי בטוחה, שככל שאספיק לעשות יותר דברים, אחווה יותר חוויות, וכתוצאה מכך, אקבל משמעות ואהיה יותר מאושרת. 
ואם היו עוד כמה שעות בכל יממה, הייתי אולי מספיקה גם לנוח. 

במבט לאחור, זאת לא הייתה תקופה מאושרת במיוחד בחיי.
אני זוכרת שהייתי מגיעה למיטה ממוטטת מעייפות כמעט בכל לילה ובכל זאת התקשיתי להירדם. הרגשתי צורך לנתח לפני השינה את כל מה שקרה לי במהלך היום, ממש לפרטי פרטים. והמחשבות זרמו כמו במערבולת, עד שלבסוף הייתי נרדמת. 
לצערי, למרות שדי סבלתי מזה - לא הצלחתי לעצור את עצמי.
פשוט לא היה לי מושג איך להניח לראש החושב הזה.

היו ימים בהם שתיתי קפה במקום מים, והייתי בטוחה שהקפה הזה ממש "מציל" אותי. יכולתי לשתות 4 או 5  כוסות קפה במהלך משמרת לילה ולמחרת, עוד כמה כוסות כדי לנסות להתעורר אחרי שנת יום קצרה מידי.
כמות הקפה הזאת לפעמים עשתה לי בחילה או סחרחורת, אבל בלעדיה הייתי מסתובבת בבית כמו איזו זומבית ויותר גרוע - לא הייתי מצליחה לעשות שום דבר 'מועיל' והרגשתי קצת חסרת תועלת ולעיתים אפילו אשמה.


  בתמונה: אני במרוץ נגד הזמן,
 מנסה לעצור את השעון -פיזית. לא עזר...

(חוסר) מודעות זאת לא מילה גסה!

היום, כשאני חושבת על איך חייתי אז, זה נראה לי לגמרי הזוי
אבל במציאות ההיא, בבית החולים ובייחוד במחלקה שעבדתי בה, זה לא היה מיוחד.
כולם מסביבי היו באותה הסירה. 
כל יום עבדנו בשעות אחרות ואחת לכמה ימים עבדנו בלילה וישנו ביום. לפעמים הינו ערים יותר מ-24 שעות ברצף ואכלנו לרוב על הדרך, וכמובן רק כשהתאפשר.
וכל זה, עוד מבלי להזכיר את האתגרים האמיתיים בעבודה עצמה (אתם יודעים: אשפוזים, סיבוכים, החייאות...)
ואני זרמתי עם זה. אולי כי זאת פשוט הייתה המציאות שלי. 
עם הזמן, למדתי למצוא גם את היתרונות של אורח החיים הזה והאמת שלא הרגשתי שאני עושה משהו כזה שונה או מיוחד. 
אומרים שאפשר להתרגל להכל, ובחיי באיזשהו שלב שכחתי שאפשר לחיות גם אחרת.

אגב, אם הייתם שואלים אותי אז, האם אני סובלת מסטרס או משחיקה, רוב הסיכויים שהייתי שוללת על הסף. חשבתי שאני "בסדר גמור" והשתדלתי לעמוד בקצב, למרות שזה לא תמיד היה  קל. 
רק אחרי כמה שנים טובות, התחילו לצוץ אצלי כמה סימפטומים לא נעימים. 
עליתי במשקל, סבלתי מתחושת קור, מעייפות, מנשירת שיער, מקשיים בריכוז.
זה התחיל ממש בקטן והלך והחריף באופן הדרגתי. 
התעלמתי, מודה. קיוויתי שזה יעבור מעצמו. מניחה שלא רציתי לחשוב שהגוף שלי בוגד בי.

את הבעיות ההורמונליות שלי גליתי לגמרי במקרה בבדיקות דם כלליות שנתיים אחרי 
שהסימפטומים כבר החלו.
איך לא חשבתי על זה קודם? רק אלוהים יודע...
ומה שהכי מצחיק, זה שהייתי מוקפת רופאים 5 ימים בשבוע, ובכל זאת לא חשבתי להתייעץ עם 
אף אחד מהם. הסנדלר הולך יחף, זה ידוע.

נ.ב. זה לא פרדוקסלי, שהמציאות של אלה שעובדים בלטפל באחרים, לא מאפשרת להם לקיים 
אורח חיים סביר שיעזור להם לשמור על הבריאות של עצמם? 

ההארה...

האסימון נפל רק כשהתחלתי לתרגל קצת מדיטציית מיידפולנס. 
מי שהכיר אותי אז, היה וודאי מעיד - שלתרגל מדיטציה, זה הכי לא אני, ובצדק. חייבת להודות שלא הייתי בן אדם רגוע במיוחד.

זה קרה דיי במקרה.
נתקלתי ביוטיוב בהרצאה על מיינדפולנס והמרצה, שהיה כריזמטי ביותר, הסביר על תרגיל 
ה-"body scan" (סריקת גוף) והציג מחקרים מדעיים עדכניים על ההשפעות הבריאותיות  החיוביות שלו. הוא דיבר ממש אל הלב שלי. מדע, זה מדע.
באותה התקופה, בדיוק התחלתי עם הכדורים שהרופאים רשמו לי, אך לצערי הם לא ממש 
עזרו. 
אז החלטתי לנסות בכל זאת. כי מה כבר יכול להיות?!  אולי למרות הכל, אצליח להתחבר לוויב השאנטי ומקסימום זה יעזור.

זה היה ממש לא מה שציפתי. 
דבר ראשון, הבנתי כמה מתח שלא ידעתי על קיומו בכלל, אגרתי בתוך הגוף שלי. 
תוך כדי סריקת הגוף, מצאתי מתח לא רק בשרירי הצוואר והכתפיים, הגוף שלי היה מתוח במקומות שלא היה לי מושג שאפשר בכלל לכווץ, כמו למשל בשרירים הקטנים בפנים, בלוע, בקרקפת ואפילו בכפות הרגליים.
שנית, גליתי שאני מסוגלת גם להרפות ולתת לראש שלי קצת לנוח, וזאת הייתה תחושה ממש נעימה. אומנם זו הייתה תחושה קצת מוזרה, אך בסיום הרגשתי תחושה קלה של ריחוף והחיוך 
שלי היה מרוח מאוזן לאוזן. 
אז החלטתי להמשיך ולנסות את מזלי. מדי ערב כיוונתי טיימר ל 20 דקות והתיישבתי בישיבה מזרחית על השטיח. סרקתי את הגוף מהקודקוד של הראש ועד לכפות הרגליים והשתדלתי לתת למחשבות לחלוף ולמתח לצאת מהגוף שלי.
לא עבר הרבה זמן עד ששמתי לב שהשינה שלי התחילה להשתפר וגם רמת הריכוז ואפילו מצב הרוח. 
ככל שהעמקתי בתרגול, תשומת הלב שלי לפרטים השתפרה, ובשלב מסויים התחלתי להבין, מה בעצם גורם לגוף שלי להתכווץ מלכתחילה.
זה קרה למשל בזמן שלמדתי למבחן בקורס שלא אהבתי, או תוך כדי משמרת עמוסה.
לפעמים כאשר צפיתי בסרט מתח או פעולה, או סתם בזמן הרצאה שלא עניינה אותי במיוחד. 
פשוט בכל פעם שעלה בי רגש שלא ידעתי איך להכיל אותו - כיווצתי את הגוף שלי. 

   אילוסטרציה: רגע ההתגלות שלי 
                          
לחץ, קווים לדמותו

כבר בשנה א' בבית הספר לאחיות, למדנו שסטרס כרוני מעלה את רמת הקורטיזול (הורמון 
הדחק) בדם ושרמה גבוהה שלו, לאורך זמן, קשורה למחלות שונות, כמו למשל: סכרת, מחלות לב, יתר לחץ דם, מחלות של מערכת החיסון ואפילו לסרטן. 

מה שלא ממש הבנתי אז, כסטודנטית צעירה, זה מתי סטרס הופך ל'סטרס מוגבר'. בעצם, מה הופך את הלחץ היום-יומי, שכולנו מכירים, למשהו שעלול פתאום לגרום לנו להיות חולים. 

היום אני מבינה שלחץ יכול לנבוע מעומס משימות, ציפיות, מחשבות ובעיקר מעומס גירויים. הטלפונים הניידים שלנו למשל, מספקים לנו לא מעט כאלה, עם אימיילים, הודעות, התראות, צלצולים, פרסומות והכל מהבהב ומצפצף, כדי לטבוע מאיתנו כמה שיותר זמן ותשומת לב. 

תחושת לחץ היא גם סובייקטיבית לחלוטין. 
סיטואציה שעלולה לגרום לאדם אחד להתכווץ או לברוח, יכולה להיתפס בעיניי אדם אחר כעניין שגרתי ביותר, ולהפך. 
הקו הדמיוני הזה, בין לחץ שהוא בריא ומניע אותנו לעשייה, לבין לחץ פתולוגי שעלול להצטבר ולהזיק לבריאות שלנו, עובר אצל כל אחד במקום אחר והוא כמובן תלוי מאוד בסיטואציה.
כולנו חווים לא מעט סיטואציות שהן מורכבות, קשות או לא מוכרות. ולכל אחד מאיתנו יש יכולת תגובה שהיא לגמרי ייחודית לו. היא מתאפשרת, בזכות האישיות שלנו, הכלים שיש לרשותנו ותחושת המסוגלות האינדבידואלית שלנו לגבי הנושא, בנקודת הזמן הספציפית. 
למשל, כשהיינו ילדים יכולנו לחוות לחץ משמעותי, רק כי איבדנו לדקה קשר עין עם אמא בשוק או כי נשארנו לבד בבית בחושך לכמה דקות. 
ככל שהתבגרנו, פיתחנו כלים להתמודדות עם המצבים האלה. תחושת המסוגלות שלנו לתפקד במצב הנתון עלתה והתפננו לאתגרים מורכבים בהרבה.

לפעמים, אנחנו מודעים ללחץ, ממש באותו הרגע או קצת אחריו. 

אנחנו מרגישים שהגוף שלנו מגיב 'לאיום' פנימי או חיצוני. משהו גורם לבטן שלנו להתהפך, לדופק וללחץ הדם לעלות ולגוף שלנו להתכווץ.

זה קורה לפעמים בגלל ריב או סכסוך, בימים של עומס משמעותי בעבודה, בתקופות של משבר בריאותי או זוגי, בתקופה של אבל או חוסר וודאות כלכלית. כל אחד מאיתנו מרגיש את המתח בדרך שלו.


התרגול לימד אותי שמתח יכול להיות גם סמוי. וכולנו חווים אותו במידה כזו או אחרת.

יכול להיות שאנחנו מאחרים לפגישה בכמה דקות ומרגישים לא טוב עם עצמנו או שאולי קיבלנו ביקורת שלא כל כך רצינו לשמוע, אולי נתקענו בפקק ארוך ומרגיז במיוחד או שראינו חדשות וחשבנו מתי תעבור כבר הקורונה הזאת ונחזור סוף-סוף לשגרה.

גם במצבים היום- יומיים האלה, הסטרס מצטבר ורמת הקורטיזול בדם שלנו עולה. הם מעוררים בנו רגשות שבאותו הרגע אנחנו לא תמיד פנויים להתמודד איתם. והנטייה הטבעית שלנו היא להתעלם, פשוט כי הם לא נעימים לנו.

ורגש מודחק לרוב לא נעלם . הוא נשאר איתנו בגוף והולך איתנו לכל מקום.


 לנהל את הלחץ

ניהול לחצים (stress management) נחשב כיום בעיני מומחים רבים כאחד מהמפתחות לחיים מאושרים ובריאים. 
ניהול לחץ אפקטיבי זו בעצם היכולת לזהות את גורמי הדחק השונים בחיים שלנו ולשפר את מרחב התגובה בסיטואציות המשתנות של היום- יום. אם תרצו, אפשר לכנותה "תפיסת פיקוד" על הרגשות, המחשבות, לוח הזמנים, ההרגלים שלנו והסביבה שאנחנו בוחרים לחיות בה.

שיטות טיפול מעולם ניהול הלחצים, כמו למשל מדיטציית מיינדפונלס, יוגה, תרגול אפירמציות, רפואה סינית, ביו-פידבק, דמיון מודרך ואפילו פעילות גופנית - יכולות לעזור לכם להתמודד עם הסטרס הגלוי והסמוי בחיים שלכם ועל הדרך למנוע נזק בריאותי, נפשי וגופני הנגרם מעודף סטרס.

תרגול המיינדפולס, לצד כלים נוספים שרכשתי כמטפלת ברפואה סינית ובדמיון מודרך, באמת שינו את החיים שלי מקצה לקצה. 
הבנתי שלמרות תחושת המסוגלות שהייתה לי, להתמודד עם מספר רב של דברים בו-זמנית. קצב החיים הזה לאורך זמן, היה קצת יותר מידי בשביל הגוף שלי. 

היום, לצד הטיפול באחרים אני משתדלת להמשיך ולשמור על הבריאות שלי.
לכן, לצד אורח חיים המאוזן, אני ממשיכה לתרגל מיינדפולנס מידי יום. תרגיל סריקת הגוף הפשוט והטוב, עוזר לי לאתר את המתח הסמוי שהצטבר אצלי במהלך היום. ובעזרת טכניקת דמיון מודרך פשוטה, המבוססת על הנשימה, אני מדמיינת כיצד המתח הזה, יוצא מתוך הגוף שלי.

גם אתם יכולים ללמוד כיצד לנהל טוב יותר את הלחץ בחיים שלכם.
אספתי עבורכם את השיטות הפשוטות ויעילות ביותר אשר סייעו לי ולמטופלים שלוויתי לאורך השנים.
ואם תרצו, אשמח לעזור גם לכם.

לייעוץ טלפוני ללא עלות או תיאום פגישה, מוזמנים לפנות אליי:
במייל : mind2toe@gmail.com
בטלפון : 0545701376
דרך עמוד האינסטגרם: mind2toe_holistic_reflexology@
דרך עמוד הפייסבוק:  www.facebook.com/mind2toe

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

האם אפשר לשנות הרגלים מבלי להסתמך רק על כוח רצון?

  אז מה באמת עומד בנינו לבין הגירסא הטובה והבריאה ביותר של עצמנו? חשבתם פעם למה כל-כך קשה  לנו לשנות הרגלים?  ולמה, גם כשאנחנו סוף-סוף מצליחים,  אנחנו נוטים לחזור, לא פעם, להרגלים הישנים שלנו?  כי בואו נודה בזה. בכל מה שקשור בהרגלי בריאות והרגלי תזונה בפרט, מחסור בידע הוא כנראה לא מקור הבעיה שלנו. ולא. כנראה שאנחנו לא באמת מופתעים כשהרופא או האחות "נוזפים" בנו משום שלא הקפדנו לקחת את הטיפול שרשמו לנו, או בשל תוצאות בדיקות הדם האחרונות, שאולי "מסגירות" לפחות כמה מהבחירות הקולינריות שלנו מהתקופה האחרונה... כי את ההרצאות שלהם, אנחנו מכירים  כל-כך טוב, שאנחנו יכולים להעביר אותן בעצמנו ב- TED'x ואפילו בלי מצגת.  הרי זה ברור  שעדיפה ארוחה מזינה על פני חצי מגש פיצה, ושמועיל יותר לעשות הליכה מאשר להישאר בבית ולהמשיך לאכול מול הטלוויזיה. וא פילו על סוכר מוסף, ערכי נתרן ומונוסודיום גלוטומאט כבר שמענו. וכן, זה כבר מזמן לא חדש, כי כל ילד יודע שהם ממכרים לא פחות מסמים. אגב, לא רק על תזונה כבר למדנו, כי אנחנו 'ספצים' גם בכל מה שבריא ו'עדיף' לנו בעוד המון ת

דמיון, דמיון מודרך ומה שביניהם

   אז מה תפקיד הדמיון בחיים שלנו ואיך הוא יכול לעזור לנו לשפר אותם ?      איינשטיין אמר פעם שהדמיון חשוב יותר מהידע, ואני אומרת שחשוב שנדע יותר על הדמיון. ולמה בעצם? כי אנחנו משתמשים בו המון, עשרות ואפילו מאות פעמים בכל יום. ובעיקר, כי יש לו כוח עצום והוא נוגע כמעט  בכל דבר שאנחנו עושים. הוא עוזר לנו להיזכר בפרטים מהעבר, לפנטז על העתיד, לחלום חלומות, או סתם להתנתק ולחלום בהקיץ.  הוא משחק תפקיד מרכזי בצורת החשיבה שלנו, בעיבוד אינפורמציה ובזיכרון לטווח קצר וארוך.  הוא מעורב גם  בלמידה, בכתיבה, ביצירה, בקבלת  החלטות ובפתירת בעיות.  והוא מהותי אפילו ליכולת שלנו להתמודד עם רגשות ותחושות גוף. אז איך זה עובד ?                           אנחנו יודעים לחשוב באמצעות תמונות שאנחנו רואים בדמיון. וזאת יכולת שמתפתחת אצלנו עוד לפני שאנחנו לומדים איך בכלל להשתמש בשפה. אפשר לומר, שזאת הדרך שלנו ללמוד על עצמנו ועל העולם כבר מגיל אפס.  ולכן, זאת  יכולת חשובה ממש ברמת ההישרדות שלנו. בזכות התמונות שאנחנו רואים בדמיון, המחשבות שלנו מקבלות 'חיים'. המח יודע לשלוף מהזיכרון 'תמונות מנטאליות